האפור השחור הזה

3 06 2011

הבלוגוספירה סערה בימים האחרונים בעקבות שורת פרסומים שונים שמאיימת לשבור את קשר השתיקה בנוגע למה זה אונס. כמובן שהאסוציאציה הראשונה שעולה לנו בראש כשאנחנו חושבים על אונס היא של בני סלע פורץ לבית, או של צעירה נגררת על ידי זר לשיחים. זהו מיתוס האונס הקלאסי. לאט לאט מתחיל המיתוס הזה להשבר. אני חושב שמה שסימן את הגל הזה בהתחלה היו המקרים של קצב ושל אורלי אינס. מה שתרם לזה הכי הרבה היה הסיפור עם מאפ"י, המרכז לאמנות הפיתוי, או כמו שהוא בדרך כלל נקרא בבלוגים, בנוטים בפייסבוק, ובדיונים השונים בתגובות- המרכז לאמנות האונס.

כל הענין מתמצה בסופו של דבר להרכבת משקפיים נורמטיביים חדשים לגבי מה זה אונס. אם עד לאחרונה המשקפיים שלנו ראו בעיקר בשחור ולבן, היום אנחנו מתחילים לראות אפור, ומאד בזהירות בעיני. הענין הזה כל כך מורכב שאפילו בפוסט "המקרה שלי" מאת ליהי יונה, פמיניסטית רצינית שמנהלת בלוג פמיניסטי מוכר-ראומה, אפשר למצוא משפטים כמו "לא יודעת אם טרגי, לא יודעת אם רלוונטי. בפירוש עמום.. לא יודעת אם בכלל יש לי טענות נגדו.. לא אמרתי שאני לא רוצה."

בדרך כלל אני לא אוהב להכנס לענין המשפטי-חוקי, וגם עכשיו אני מעדיף שלא. אני מעדיף לדבר על נורמות חברתיות. וכאן בדיוק נכנס המרכז לאמנות האונס. כל תכליתו של המרכז הוא לשחק על הגוונים של האפור. מה שהגברים שמנהלים אותו הבינו כבר מזמן ומנסים לטעון בתוקף זה שבסיטואציות מסוימות גברים יכולים לשכנע, "לכבוש" נשים ושזה יהיה לגמרי בסדר. לא רק שזה יהיה בסדר- זה אפילו רצוי כי "אחרת אין רומנטיקה".

ישנם מקרים מובהקים לחלוטין של אונס "אפור" שכזה. מאיה קוי, ידידה קרובה, מספרת כאן על שניים מהם. אין לדעתי שום שאלה אם זה אונס או לא- ברור שכן, אבל זה לא עונה על "מיתוס האונס הקלאסי", ולכן נסווג אותם כ"אפורים". ישנם מקרים שעלולים יותר לעורר מחלוקת, כמו אותו פוסט של ליהי יונה בפייסבוק שציטטתי ממנו למעלה או כמו המקרה של א' שפורסם בראומה- המקרה השני המתואר בפוסט הזה. המקרים הללו מעוררי מחלוקת כל אחד בגלל דברים שונים- ליהי כי זה היה מישהו שהיא יצאה איתו חודשיים והמילה "לא" לא נאמרה, ובמקרה של א' כי לא היתה חדירה וכי (אם א' לא הרגישה מספיק אשמה עד אז) היא חוותה אורגזמה.

עד כאן ההקדמה, ויש לי שלוש נקודות עיקריות שאני רוצה להעביר.

הנקודה הראשונה היא לגבי הנורמה החוקית והחברתית של אונס, של הסכמה, חוסר הסכמה ואי-הסכמה. אז במצב של אי-הסכמה, כלומר של סירוב, ברור שזה אונס. המילה "לא" נאמרת, ובכל זאת היה "מין" (אני יותר מדי אוהב מין בשביל להגדיר את זה כמין. מין זה דבר טוב. מה שקורה במצב כזה הוא רע)- זה אונס מובהק. אמנם לא בהכרח מתאים למיתוס האונס הקלאסי, אבל זה אונס. במצב של חוסר הסכמה, לא נאמרת המילה כן, אבל גם לא נאמרת המילה לא. האם זה אונס? לפי ההגדרה המהפכנית שאם המילה כן לא נאמרה מדובר באונס, אז במקרה של חוסר הסכמה אכן יש אונס. ומה לגבי מצב של הסכמה, שבו יש "כן", שבו יש אישור? גם לפי ההגדרה המחמירה יחסית שהוצגה לפני שני משפטים לא מדובר באונס. כנראה שקשה מאד להגדיר את זה כאונס. אבל האם זה בסדר? לדעתי לא.

קטונתי להגדיר מה זה אונס. יש אנשים גדולים ממני שיכולים לעשות את זה טוב ממני. אני לא יכול להגיד אם סיטואציה של "כן" (שהיא בעצם יותר "אוקיי, בסדר, נמאס לי להתווכח") היא אונס או לא. אבל זה לגמרי לא בסדר. נקודת המוצא כאן מעוותת- כאילו בכל יחסי גברים-נשים מרחפת שאלת תמיד שהגבר שואל את האישה- את רוצה לשכב איתי? ואם האישה מסכימה אז זה בהכרח יקרה. זה קצת מזכיר לי זוג שאני מכיר מהצבא- הם הכירו במועדון, והתחתנו לפני שנה. מתחילת הקשר אסרה הבחורה הצעירה על חברהּ הצעיר "שיהיו לו ידידות". כבר אז זה נראה לי הזוי, ועכשיו כשאני חושב על זה האיסור הזה מגיע בדיוק מנקודת המוצא הזו- גבר תמיד רוצה סקס עם כל אישה, ואותה בחורה צעירה פחדה שאחת הידידות תגיד פתאום "כן", ואז אין מה לעשות- השאלה נשאלה והתשובה הושבה. אז היא לא הרשתה לו שתהיינה לו ידידות, באקט אלים בכל קנה מידה.

הנקודה שלי היא שאני משוכנע שהסטנדרט החברתי ל"מתי זה בסדר" חייב לעבור עליית מדרגה. למה אנחנו מדברים בכלל על הסכמה ולא על רצון? למה שלא נחייב מבחינה חברתית את שני הצדדים ברצון לקיים יחסי מין? למה צריך להניח שהגבר תמיד רוצה והאישה תמיד לא רוצה עד שפתאום היא "מסכימה" במקרה הטוב או נכנעת במקרה הרע? ברגע שנתחיל לדבר על רצון הדדי, ולא על הסכמה הדדית, נוריד את הרף של מה זה אונס, כך שלא נצטרך לשמוע את המילה "כן" כדי לדעת שיש הסכמה כאילו שהאישה עונה על השאלה הסמויה, אלא נצטרך לשמוע את המילים "רוצה אני". המקרים בהם יש הסכמה בקושי אחרי מלחמת התשה יהפכו לפחות אפורים ויותר שחורים- והם באמת שחורים משחור. בדרך כלל הרי במקרים האלה אפילו לא נאמרת המילה כן, פשוט יש כניעה וציפייה שזה יסתיים כבר ובהייה בקורי עכביש נטווים בפינות התקרה.

אני מרשה לעצמי לתת דוגמא מנושא אחר שקשור להסכמה ורצון בשביל להמחיש את הנקודה. יש שלושה סוגים של טרנספר- טרנספר בכפיה (אונס מובהק מכל הגוונים), טרנספר בהסכמה (מלחמת התשה שנגמרת בכניעה) וטרנספר מרצון אמיתי. אני מקווה שזה ברור יותר עכשיו.

הנקודה השניה שלי מתחברת שוב למרכז לאמנות האונס, ולרצון הזה "לכבוש". אני באמת לא מצליח להבין את זה. מה, זה באמת מחרמן אתכם, אחיי הגברים, "לכבוש" מישהי? שהיא תגיד לא ולא ולא ותחפשו את הדרך להפוך את הלא הזה ל"אוקיי, בסדר, נמאס לי כבר להתווכח"? אותי תמיד הרבה יותר משך אם הגעתי למצב שבו מישהי אומרת לי "תפשיט אותי כבר". ולפני זה, אם היה "לא" אחד אבל עדיין הרגשתי שבכל זאת יש משהו, לקחתי צעד או שניים אחורה, חזרתי לנקודה שבה ידעתי לחלוטין שזה בסדר לגמרי, ואולי אחרי הרבה זמן ניסיתי להתקדם קצת. אם הגיע ה"לא" הבא, הפסקתי לנסות. לא צריך להמשיך יותר. סליחה, אסור להמשיך יותר. וגם אסור לעשות כל מיני טריקים שגורמים לפרטנרית להרגיש לא בנוח אם זה שהיא לא רוצה. בכלל, כל הסיטואציה חייבת להיות כזו שמאפשרת, בכל זמן, גם אחרי חדירה- להגיד די. אני לא רוצה יותר. כל סיטואציה אחרת שיצרתם היא בעייתית. אז לוקחים את זה לאט, לאט מאד. נותנים לה להוביל. בחיים לא קרה לי (עם פרטנרית חדשה יחסית) שהחולצה שלה ירדה לפני שהיא הורידה את שלי, שהמכנסיים שלה ירדו לפני שהיא הורידה את שלי, ושהתחתונים שלה ירדו לפני שהיא הורידה את שלי. אגב, בגלל זה תמיד היתה לי בעיה עם חזיה, כי אין משהו מקביל שהיא יכולה להוריד לי קודם. ולכן צריך לנקוט מיליון משני זהירות, להיות בטוחים כל הזמן שהיא רוצה, ולא רק "מסכימה". לא רק שזה יותר מחרמן, ככה אתה גם יודע שאתה לא עושה משהו שיפגע בה.
משפט לסיכום הנקודה וכלל אצבע מנחה שדואג לזה שתמיד לא תצא מניאק בנזונה עם פוטנציאל לאירוע טראומטי: הפרטנרית שלך היא לא יעד, לא הישג ולא כוּס. היא בת אדם. נסה להפנים את זה ותראה שיהיה בסדר. אה, ולמתקשים שביניכם- דמיינו שזו אחותכם (עם מישהו אחר, כמובן).

הנקודה השלישית היא לגבי הצד הגברי של זה. באחד הדיונים בפייסבוק על אחד הפוסטים, לך תזכור כבר איזה, שאלתי שאלה את הגברים בדיון- האם קרה לכם פעם שלפני או בזמן הסקס לא רציתם יותר? כאב לכם הזין, כאבה לכם הבטן, הראש או הירך? בטוח שכן. האם בכל המקרים האלה הפסקתם? למה לא? התשובה לשאלה הזו, שאני שאלתי את עצמי לא פעם כי גם אני לא הפסקתי בחלק מהסיטואציות האלו, טמונה בתגובה יפה של חנה בית הלחמי באותו פוסט של א' בראומה: "…ענין המין ללא הסכמה יושב גם על פרדיגמות מגדריות של שני המינים- הגבר האקטיבי מול האשה הפסיבית, הדרישה מהגבר לענג חד צדדית (זו כאילו אחריות שלו), הגבריות שלא מפסיקה באמצע ולא נסוגה…"
גם אני לוקה בתפישת הגבריות המוטעית הזו, שהאחריות היא בלעדית שלי לדאוג לעונג של הפרטנרית, ושאסור לי להפסיק. למזלי, תפישת הגבריות שלי מאפשרת לי לכבד גם את הפרטנריות שלי בתור בנות אדם,  ולדאוג כל הזמן שהן באמת רוצות ושאני לא כופה את עצמי עליהן.
הנקודה שלי היא שגם גברים סובלים מאותן פרדיגמות מגדריות מוטעות שלפיהן הם תמיד אמורים לרצות מין, ואם הם לא רוצים אז הם לא גברים. לא בגלל שכואב להם, אלא בגלל שהם, בסיטואציות מסוימות, מתקשים להצליח לעשות את מה שהם באמת רוצים- שזה להפסיק.

אני זוכר מקרה ספציפי, שהיו עוד דומים לו, כשהייתי בן 18. מישהי שכבר שכבתי איתה בעבר מאד רצתה אותי, באיזו מסיבת בית. היה ברור לכל עין רגישה דיה שאני לא מעונין, אבל היא נישקה אותי, נישקה אותי טוב, הסכמתי להתמזמז איתה אחרי שהיא ממש ניסתה שוב ושוב, ולא רציתי לשכב איתה שוב. ואז הגענו לשירותים. איך זה נגמר במין? אני הרי לא רציתי. וזה לא שהתחרמנתי מזה כל כך שלא יכלתי להפסיק- חברתית הרגשתי שאני "לא גבר". לצערי אני זוכר את זה במעומעם יחסית, גם כי זה היה כבר לפני 7 שנים וגם כי מן הסתם אלכוהול היה מעורב, אבל את התחושה שאם אני לא אספק אותה אז אני לא גבר אני זוכר היטב.

ועכשיו אני נזכר למה כל כך לא רציתי בעצם- היתה לי חברה באותו זמן.

כן, פעם הייתי מניאק. התבגרתי והשתניתי. רוצים גם? זכרו את כלל האצבע: הפרטנרית היא בת אדם.

מודעות פרסומת




מצוקת הדיור בישראל ופתרונה

22 05 2011

אזהרה: פוסט זה מכיל מספרים, נתונים ושימוש באחוזים. קלקולופובים מתבקשים לקחת זאת בחשבון. לכל השאר- אין לכם תירוץ.

הבעיה

מחירי הדיור עלו בשנה האחרונה ב13.5%. בחמש השנים האחרונות מחירי הדיור עלו ב50%. זה 10% בשנה. יגידו שעכשיו העליה במחירי הדירות היא יחסית גבוהה, אבל למעשה מ1993 מחירי הדיור עלו ב185%, כלומר קצת יותר מעשרה אחוזים בשנה בממוצע. עד 2013 ככל הנראה המדד יעבור את ה300% (נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתחילים מ'93, ואז ממוצע שנה זו הוגדר כמאה. היום אנחנו ב285.2- קישור לנתונים).

סטנלי פישר מנסה להתמודד עם הבעיה הזו על ידי העלאת הריבית. ש"ס העבירה מענק של 100,000 ש"ח ברכישת משכנתא לזוגות צעירים בפריפריה. מייד אתן הדעת על פתרונות אלו, ואציע פתרון שיפתור את הבעיה באמצעות חוק אחד.

אפשר לומר שאחד הגורמים לבעיה הוא כסף זול מדי. הריבית במשק היתה בין הנמוכות בעולם בשנים האחרונות (הריבית שקובע בנק ישראל משפיע על ריבית פריים. מכאן גם מגיע המונח סאב-פריים: מתחת לריבית פריים) וגרמה לכך שמאד משתלם לקחת הלוואה ולקנות דירה. אם הריבית היא כחמישה אחוזים על ההלוואה והנכס מניב עשרה אחוזים בשנה, לא כולל מה שאתה מקבל מהשכירות, לא צריך להיות גאון כדי לראות שזה מאד משתלם לקנות דירה. זה גם מאד משתלם ביחס להשקעות אחרות- נכון להגיד שכמעט כל סל השקעות יניב תשואה גבוהה יותר מעשרה אחוזים בשנה, אבל זה הרבה יותר ריסקי. השקעות זה על  נייר. דירה זה מקום פיזי ששייך לך ותוכל להעביר לילדיך. אם כך, כסף זול הוא אחד הגורמים לבעיה, וההתמודדות של נגיד בנק ישראל איתה הוא העלאת הריבית. אבל- האם זו באמת הבעיה שגורמת לביקוש מטורף לדירות ועליית מחירים כזו? לא בטוח. שימו לב- ב2008 הריבית במשק הגיעה ל4.25%, וריבית הפריים 5.75%. איך השתנה שוק הדיור באותו זמן? ניחשתם נכון- עלייה של 10% ב2008 (זה ש4.25+5.75 זה עשר לא קשור לעלייה של העשרה אחוזים, זה סתם פוקס). מאז הריבית ירדה כדי לעודד את השוק לצאת מהמשבר, לקחת הלוואות ולהשקיע, וזה מעלה עוד יותר את קצב עליית מחירי הדירות (עד כאמור ל13.5% בשנה האחרונה). אם כך, כסף זול מדי אולי מגביר את הבעיה, אבל לא זה העניין.

אז זה הפתרון של פישר- להעלות את הריבית, ויש מי שחושבים שהיא תגיע עד ל5% בתוך 12 חודשים מהיום.

הפתרון של ש"ס הוא הפוך- להוזיל עוד יותר את הכסף. עכשיו עוד יותר משתלם לקנות דירה- במיוחד בפריפריה. נכון שזה יעזור באופן מיידי לזוגות צעירים שמוכנים לוותר על חלום ה-לגור-בתל-אביב-ולחיות-בצנטרום-של-הצנטרום. אבל בסופו של דבר הוזלת הכסף תגדיל שוב את הביקוש ותעלה את המחירים. לא מן הנמנע שמוכרי הדירות בפריפריה יקלטו שזוג צעיר מתכנן לקנות ולקבל מענק עזרה במשכנתא, ויעלו את המחיר בסכום המענק- 100,000 ש"ח. כך קרה עם מענקי העידוד של ירושלים לזוגות צעירים. בקיצור, כסף זול מגביר את הביקוש ומעלה את המחירים, והמדינה קטנה מדי בשביל שהעלייה תצומצם לאיזור מסוים. ההצעה של ש"ס עוזרת לזוגות צעירים בלבד, לא למי שמעולם לא יכל לקנות דירה ונאלץ לשכור כל חייו.

עד כאן בנוגע לרכישת דירות. מה לגבי שוק השכירות? לצערי, עליית המחירים בשוק השכירות די תלולה.  ב2009 עליית מחירי השכירות הגיעה למספרים מטורפים של 17.4% בממוצע- העליה הגבוהה ביותר היתה לדירות 4.5-5 חדרים בגוש דן- 25.6% בשנה (ל4300, כלומר קרוב ל1000 ש"ח יותר בשנה)! העלייה הנמוכה ביותר היתה לדירות חדר וחצי-שני חדרים בקריות, 7% ל1200 ש"ח. ב2010 העלייה התמתנה, אך המשיכה, בשיעור ממוצע (של כל גדלי הדירות והאיזורים) של 7.5% (עד ל2941 ש"ח בחודש בממוצע- עלייה של 200 ש"ח בממוצע לדירה לחודש). יש לציין שגודל שוק השכירות הוא לא קטן כלל. 26% מהאוכלוסיה גרה בדירה שכורה (עוד 70% גרים בדירות בבעלות).

בקיצור, גם כאן יש בעיה. שוק השכירות הוא כמובן נגזרת של שוק הדירות להשקעה.

הטענה הבסיסית של פישר ושל כולם בעצם, כמעט ללא עוררין, היא שהבעיה נעוצה בהיעדר היצע דירות לענות על הביקוש המטורף. נמסרים כל מיני נתונים על כמה אנשים  מתגרשים, באיזה גיל אנשים יוצאים מהבית וכד'. מה שלא אומרים לנו זה כמה מהביקוש הזה נובע בעצם מדירות להשקעה? הדירות להשקעה הן בעצם הדירות שאנחנו משכירים, ולכן שוק קניה-מכירה של דירות משפיע כל כך על שוק השכירות. עוד קצת מספרים– בישראל ב2009 היו 2.1 מיליון משקי בית (עלייה מ1990: בשנה זו היו 1.2 מיליון. קרוב למאה אחוז בעשרים שנה). ההפרש בין העליה במשקי הבית לדירות שגמרו לבנות אותן הוא 10,000 בשנה- נוספים 40,000 משקי בית בשנה, ו30,000 דירות חדשות מסוימות לבנות כל שנה. עם זאת, יש עשרות אלפי דירות פנויות (30,000 ב2005) על זה בונים את כל מצוקת הדיור, אבל זה נתון זניח לעומת הדירות להשכרה. את הנתון הזה לא מפרסמים ישירות (טוב, לפחות לא הצלחתי למצוא, וחפרתי עמוק), אבל אפשר להסיק אותו: 26% מהאוכלוסיה גרה בשכירות. יש 2.1 מיליון משקי בית. כלומר, יש בערך 550,000 משקי בית שגרים בשכירות. מאחר ושאר האנשים (70% מהאוכלוסיה) גרה בדירות בבעלות (4% הם הומלסים ובדואים בכפרים לא מוכרים?) ויחד עם הדירות הריקות, זה אומר ששוק השכירות בישראל הוא כ580,000 יחידות דיור (פלוס מינוס כמה עשרות אלפים לכל כיוון). ומכיוון שכל כך משתלם להשקיע ולקנות דירות ולהשכיר אותן, מצוקת הדיור רק הולכת ומחריפה- מחירי הדיור עולים, זוגות צעירים (וגם פחות צעירים) נאלצים לגור בשכירות ומעמד הביניים-גבוה (נניח עשירון עליון, אבל לא אחוזון עליון) קונה דירות ומשכיר אותן לעשירונים התחתונים (83% מהעשירון העליון גרים בדירות בבעלות, מול 42% בלבד בעשירון התחתון- פי שניים(.

אם כך, הבעיה היא לא בקצב הגידול המטורף של האוכלוסיה, בגירושים או בילדים שיוצאים מהבית. הבעיה היא בכמה שזה משתלם להחזיק דירה שניה ושלישית, ולהשכיר אותה. המס על קניית דירה שניה הוא מגוחך- פחות מחמישה אחוז (0% על השליש הראשון של הדירה, 3.5% על השליש השני, 5% על השליש השלישי) מערך הדירה.

אז מה עושים?

מישהו הציע לי פתרון מעניין- משכנתאות יינתנו רק עד גובה של 40% מערך הדירה. כך רק עשירים יוכלו לקנות דירות שניות ושלישיות והשאר ייאלצו להסתפק במה שיש להם. אך זה לא יעזור לשוק שגם ככה חסרות בו יותר מחצי מיליון דירות…

אפשר גם להעלות את מס הרכישה על דירות שניות. היום המס הוא באמת מגוחך, אבל לכמה צריך להעלות אותו כדי שזה יהפוך להיות משתלם בקושי? 100% מערך הדירה? יש מוצרים שהמס עליהם הוא 100% ואף יותר, כמו הדלק למשל. המכוניות פעם מוסו כמעט ב100% מערכן. וגם אחרי שנעלה את המס בשיעור כזה, עדיין נשארנו עם שוק שכירות מטורף של רבע משוק הדיור בישראל.

אפשר ללכת גם על המודל השוודי. תמיד שווה לבדוק מה השוודים עושים. בקצרה, שוק השכירות מפוקח בצורה כזו- חצי מהדירות להשכרה הן בבעלות המדינה שמשכירה אותן ללא מטרות רווח. החצי השני בבעלות פרטית. השוכרים מאוגדים באגודות שוכרים, ומנהלים משא ומתן עם המדינה על גובה השכירות- כאמור ללא מטרת רווח. אחר כך, וכאן שורת המחץ, מחילה המדינה את השכירות שנקבעה עם השוכרים על כל המשק. כך מאד לא משתלם להחזיק דירה שניה ושלישית וכן הלאה, כי שכר הדירה מאד נמוך: במרכז שטוקהולם תעלה דירה למשפחה 900$ בחודש. לשם השוואה, שכר המינימום הריאלי בשוודיה (ריאלי כי אין חוק של שכר מינימום, לא צריך כשקרוב ל90% מהעובדים מאוגדים) הוא בערך 40 שקל במונחי מחיר ישראלים. בהחלט שכר דירה נמוך יחסית למרכז עיר בירה אירופאית.

הפתרון שלי הוא אמנם רדיקלי, אמנם נשמע קצת קומוניסטי, אבל בעצם הוא לא כל כך נורא. אני מציע לאסור על קניות דירות להשקעה. רגע, לפני שאתם צועקים עלי שאני קומוניסט בתחפושת, או בלי תחפושת, תחשבו על זה. מה יקרה אם נעביר חוק כזה? נניח שניתן להחזיק עוד דירה אחת לטובת לתת לילד (ועד שהוא באמת נכנס לבית, אפשר להשכיר אותה). אחרי שהילד יגדל ויקבל דירה אפשר לקנות אחת גם לילד הבא, אם אתה עשיר מספיק. מי שיש לו דירות אקסטרא יתבקש למכור אותן תוך זמן סביר של נניח חמש שנים. המחירים ירדו מאד, בגלל העליה האסטרונומית שתהיה בהיצע הדירות. כמה מאות אלפי דירות ייאלצו להמכר במהירות. אנשים שלא היתה להם דירה עד כה, או שיש להם דירה אחת והם רוצים להחזיק עוד אחת בשביל הילדים, יוכלו לקנות דירה- והם יהיו היחידים שיוכלו לקנות את הדירות האלה, ולכן המחירים יצטרכו לרדת לרמות מחיר שהם יוכלו לשלם. יהיו כמה דירות שלא יספיקו להמכר בזמן, ואני מציע שהמדינה תקנה אותן ותשכיר ללא מטרות רווח. דיור ציבורי. הטענה העיקרית נגד חוקים "קומוניסטיים" כאלה היא שהקומוניזם מעודד חוסר יעילות, יצרנות וחדשנות. למה לאדם לקחת סיכון ולהמציא משהו ולהתעשר אם הוא לא יכול לעשות עם הכסף שלו מה שהוא רוצה? לא כך הדבר בנוגע לשוק הדירות- כי הוא לא מייצר כלום. זה לא הייטק או אפילו לואוטק. זה לא חנות, מפעל, עיתון, ערוץ טלוויזיה. זה בסך הכל משחק של כסף עם כסף, משחק מונופול מתמשך. השוק הזה לא מייצר שום מוצר, לא מחדש שום דבר. למעשה, מרוב שהוא לא ייצר כלום, בארה"ב חיפשו עוד דרך לעשות ממנו כסף והתחילו לשכור במשכנתאות, להפוך את ההלוואות עצמן לסחירות, ואת ההמשך אנחנו כבר יודעים.

פרט לפתרון בעיית הדיור, יש לחוק כזה יתרון נוסף- הרבה כסף יתפנה לדברים אחרים. מי שרצה להשקיע בדירה ישקיע עכשיו במשהו אחר, אולי רווחי פחות, אולי רווחי יותר, אבל יצרני יותר. השקעה במניות, או אפילו באג"ח ממשלתי שיעזור למדינה לעשות יותר, כי יהיה לה יותר כסף.

זהו, זו כל ההצעה שלי, וכל האקספוזיציה היתה רק בשביל להסביר את מצוקת הדיור. מה אתם חושבים (חוץ מזה שזה בחיים לא יעבור 🙂 )?

* יש כמה נתונים שהייתי שמח אם היו לי אבל לא הצלחתי למצוא- כמה אנשים גרים בשכירות אבל יש להם דירה והם משכירים אותה? כמה אנשים באופן כללי מעדיפים לגור בשכירות ולא להיות בעלי דירה?

* נתונים: מעבר לכתבות השונות, הנתונים מגיעים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וממאמר של מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת.

http://www.cbs.gov.il/reader/prices/price_main_division.html?MainDivision=a&MyMonth=4&MyYear=2011&SubZip_Name=consumer





מלחמת האור בחושך

9 04 2011

אני כותב את הפוסט הזה כתגובה למאמרונצ'יק (אני מקטין אותו כי זה די קצר, שתדעו) של מתן פלג, רכז "אם תרצו" בחיפה. אני מזמין אתכם לקרוא אותו בטרם אתם ממשיכים עם התגובה, כי אחרת זה לא יהיה רציני.

לעצלנים, או סתם כאלה שלא מתחשק להם להגדיל את הטראפיק של אם תרצו, אסכם בקצרה. מתן (שאני מכיר כבר וכתבתי עליו לא פעם, והוא מייצג בעיני את עמדותיה של אם תרצו) פותח עם מספר דוגמאות ליהודים שחותרים נגד הישוב היהודי במשך השנים, גם הקדום וגם הנוכחי. משפט המפתח הוא "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". הוא מביא כדוגמאות את אילן פפה, ניב גורדון, תנועת החרם התרבותי ומיצגים אנטי-ישראליים באוניברסיטאות אמריקאיות. הוא טורח להגיד שלא כל ביקורת על ישראל היא חתירה נגד ישראל, ומביא לדוגמא את אלדד יניב. בהמשך הוא מציין את הדרך להתמודד, ואיך אם תרצו עושה את זה: לשפוך אור על החושך, קרי להוציא לאור את המעשים הללו כדי שהציבור ידע להזהר מהם.

מראש ברור לפלג מי האור ומי החושך. התנועה הציונית, כך הוא טורח לציין גם בסוף המאמר, היא האור המוצדק, ואלה הנלחמים בה הם החושך. היה ראוי לו מתן היה מצליח להביא דוגמא למישהו שהוא לא ציוני, לא בהכרח אנטי או פוסט ציוני, שהביקורת שלו על ישראל היא לא חתירה נגד המדינה. הוא לא יכול היה לעשות את זה, כמובן, כי אם מתמקדים ביהודים בלבד, מי שהוא לא ציוני, לדעת פלג, הוא בהכרח אנטי ציוני. על מה אור וחושך בעיני אכתוב בהמשך.

עוד דברים שמתן כותב וראוי בעיני לציין: ברור לו, ולכל נפש בריאה לדעתו, שאסור להגביל את החירויות של אותם "מכפישים". יפה. עוד הוא מציין כי זה "אבסורד" שבמדינת ישראל אלפי סטודנטים (ואני מוסיף- מיליוני ישראלים) לא יודעים מה זו ציונות. כזכור לכם או לא, גם אני התלבטתי בשאלה הזו לא מעט.

עתה, תגובתי.

סוגיה 1: ביקורת על מדיניות ישראל, מול ביקורת על קיומה של ישראל

ראשית מתן, וכמוהו רבים לצערי, מבלבלים לחלוטין בין ביקורת על מדיניות ישראל, לבין ביקורת על עצם קיומה של ישראל. הבלבול לא מפתיע, כי הרבה פעמים אותם אנשים שיש להם ביקורת לגיטימית (בעיני כמובן) על מדיניות ישראל בשטחה ובשטחים גם שוללים את עצם זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת, מתן הוא בין אלה הגורמים לבלבול הזה, בפוסט הזה ובאחרים- ובמתכוון. יש הרבה, ואני ביניהם, שמבקרים בחריפות את מדיניות ישראל כלפי האוכלוסיה הערבית בשטחה ומחוצה לה ולא שוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. מ48 לא נבנה ישוב ערבי חדש בתחומי הקו הירוק. אדמות מופקעות באופן תדיר משטחים השייכים למועצות יישובים ערביים לטובת פיתוח, ולפעמים חנק באמצעות, יישובים יהודיים. ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אור, קבעה כי ישראל מפלה את האוכלוסייה הערבית שלה באופן קבוע. ישראל כובשת שטחים כבר קרוב ל44 שנים, והאוכלוסיה הערבית בשטחים אלה היא אוכלוסיה סוג ב' (סליחה, ב' זה עולים חדשים מכל מיני מוצאים, סוג ג') עבורנו. המדיניות הזו רעה לערבים, רעה ליהודים (אם יש משהו אחד שמובילי המהפכה הציונית השניה, כפי שהם אוהבים לקרוא לעצמם, לא מבינים זה שיחסי ערבים יהודים הם לא משחק סכום אפס) ורעה לכולם.

אפשר לבקר את ישראל, בצורה תקיפה, חריפה ולפעמים גם בוטה, בלי לשלול את עצם זכות קיומה. כל מי שלמעשה מתנגדים למדיניות הכיבוש (אני לא חושב שיש חולק על כך שישראל כבשה את השטחים שלפנים לא היו שלה ומחזיקה בהם, ולכן- כיבוש) ומבקרים את ישראל על כך עושים את זה. כל הקשת הפוליטית מחד"ש ועד החלקים השמאליים של הליכוד, בעד יציאה מהשטחים. אז אפשר לבקר את מדיניות ישראל בלי להתנגד לעצם קיומה של ישראל. לדידם של מלבי האש, או לוחמי החושך אם תרצו, זה פרדוקס. הרי אם שוויון זכויות מלא היה מתקיים מדינת ישראל לא היתה שומרת על צוויונה היהודי המובטח במגילת העצמאות. ומצד שני, מגילת העצמאות מבטיחה גם שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה… נו, הקונפליקט הקלאסי של יהודית ודמוקרטית.

סוגיה 2: הגדרת האור והחושך לקויה. היא יוצאת מנקודת מבט שכל מה שיהודי (פרט למתנגדים ל"מבנה הלאומי" היהודי- לפי הגדרתו של פלג) הוא "אור" ומי שמתנגדים, יהודים ולא יהודים, הם החושך. אני אציע הסתכלות שונה במהותה על מה זה אור ומה זה חושך.

אור, הוא החלקים באדם שלוקחים בחשבון אנשים אחרים; שמבינים שיש נקודת מבט שונה משלהם; הנוקטים בגישה לא-אלימה; החלקים האלטרואיסטיים שבאדם. בכולנו יש אור, אבל יש גם חושך. לכולנו יש את החלקים שנמאס להם כבר להתחשב באחרים; שלפרקים לא מסוגלים לראות את נקודת המבט של האחר; שנמאס להם להפנות את הלחי השניה והם מגיבים באלימות; שנמאס להם לתת ולתת בלי לקבל תמורה מידית. אין לזה קשר ללאום, למוצא, להשקפה פוליטית, לגזע, למצב כלכלי. אין לזה קשר לאם אתה בעד מדינה יהודית או בעד מדינת כלל אזרחיה. אני יודע שלחברים רבים שלי זה יכול להיראות לא הגיוני- איך אתה יכול להיות "גזען", תומך במדינה יהודית בלבד, בחוק השבות בלי זכות השיבה, ושזה יהיה אור? אבל עובדה, ומה שמסדר את ההיגיון זה הבנה של נקודת המבט של האחר.

מיהם לוחמי האור, אם כן? מי הם לוחמי החושך?

לוחמי האור הם מי שרואים את צרכי האחר לפניהם. פעילי ארגוני זכויות אדם, למשל. אפשר להתוכח עד אין קץ אם מה שהם מאמינים בו זה ביקורת על מדיניות ישראל או ביקורת על קיום ישראל, וכנראה שיש כאלה וכאלה, ושלכל אחד מהם בנפרד יש רגעים שהוא עצבני במיוחד ומתחיל לתמוך באלימות ומתנגד לקיומה של ישראל בכלל. אי אפשר להתוכח עם העובדה שהם רואים את צרכי האחר (הפלסטינים) לפני צרכיהם כפי "שהיו צריכים להיות" לפי פלג- כי הם יהודים.

אין כוונתי לומר כי פעילי אם תרצו הם לוחמי חושך. הם עושים מה שלדעתם נכון. הבעיה היא עם הדרך. עם הלעומתיות (שנשפכת מכל מילה במאמר של פלג). הבעיה היא עם השלילה המוחלטת של נקודת מבט אחרת. פלג מציע ללמד ציונות בבתי הספר. זה יכול היה להיות רעיון נחמד אם המושג ציונות לא היה משתנה עם כל ממשלה ושר חינוך (כי הציונות של אם תרצו מושתת על תמיכה במדיניות הממשלה, שמשתנה כל הזמן). זה היה יכול להיות רעיון עוד יותר נחמד אם הוא היה תומך גם בלימוד נקודת המבט של האחר- הלא ציוני, הלא יהודי, הלא-הוא. הדרך שבה אם תרצו מנסים להוביל אותנו היא דרך החושך. פעיליה הולכים בחושך ומנסים לגרור את כולנו איתם. הם חושבים שהם הלפיד ושהם שופכים אור, כשבעצם מה שהם עושים זה שופכים עוד שמן למדורה.

 

(אשמח לתגובות, מנוסחות יפה ונטולות סרקזם, בבלוג עצמו ולא בפייסבוק)





תפקידה של ישראל בעולם, והסברה

24 02 2011

חבר אמריקאי ביקש ממני להגיד מה דעתי, בקצרה, על תפקידה של ישראל בקהילה הבינלאומית.

זה מה שעניתי לו:

Basically in these days of the right for peoples to determine themselves in the form of nation states, Israel is the fulfilling of this right for the jewish people. History teaches us that the Jewish people needs a state of it's own. So in the historic view it solved "the Jewish question". Sadly, the way Zionism did it in the last 63 years and the half century that before the creation of Israel in May 1948 was sometimes brutal and inhumane and made israel's role in international relations "problematic", to say the least. Some would say that it couldn't be done any other way, and they might be right. Israel didn't take into consideration what would the world say in many cases (building of atomic bombs, killings of civilians, and many others), and it made it's role "troublemaking". When we will be open to understand the pain that we caused others, and compensate them, israel's role could change from troublemaking to, hopefully, bridge-building.





נפילת חומת ברלין של העולם הערבי

30 01 2011

כדי לראות כמה העולם התקדם בשלושים שנים האחרונות, אפשר להסתכל על אירוע שקרה כמעט לפני עשרים ותשע שנים- הטבח בחמאת (נהגה חמאה- עם פתח בח' ובמ'). בשני בפברואר 1982, אחרי תקופה מסוימת של פיגועים ואחרי נסיון התנקשות שבו המאבטח האישי שלו הקריב את עצמו וקפץ על רימון א-לה רועי קלין, החליט הנשיא הסורי חאפט' אלאסד שנמאס לו מהאחים המוסלמים, ושלח דיוויזיה (4 חטיבות) לעיר חמאת, והטיל עליה עוצר. כל מי שמפר את העוצר, דמו בראשו. קצת כמו טבח כפר קאסם, רק שלא. לפי הערכות לא רשמיות (כי אין), נהרגו במהלך דיכוי המרד כ20,000 איש. היום זה לא יכול לקרות. או שאולי בעצם כן?

אחרי נפילת המשטר התוניסאי, המרד התפשט גם למצרים. קשה לדעת איך האיזור יראה כשהעשן יתפזר, ואני לא מתכוון לעסוק בניבויים מיותרים שיתבררו כשגויים עוד זמן לא רב מדי. רואים הפגנות גם במדינות ערביות נוספות- שיש להן מאפיינים דומים: עוני של שכבות רחבות באוכלוסיה, שחיתות של הקרובים לצלחת, שלטון טוטליטארי רב שנים ופחד שהולך ופוחת מפני המוחבראת. זוהי נפילת חומת ברלין של העולם הערבי.

מה שההמונים במצרים ובתוניסיה איבדו זה את הפחד. הם הגיעו לנקודה שבה כבר ברור שעדיף להלחם מאשר לרעוב ללחם. באותו זמן, נדמה כי שלטונות מודיעין הפנים של מצרים נרדמו בשמירה, והופס- יש לנו מהפיכה.

ב1982 עוד לא היה טוויטר ופייסבוק, אבל כן היתה טלוויזיה בינלאומית, שידעה היטב לשדר טבח אחר שאירע קצת אחרי הטבח בחמאת- אני מתכוון לסברה ושתילה כמובן. בקיצור, תמונות היו גם אז, והן לא היו נעימות. אבל בסופו של דבר העולם צריך לבחור גם לפני וגם אחרי אירוע כזה אם הוא רוצה לשתף פעולה עם המדינה הנ"ל או לא. הרי במצרים גם לפני האירועים הנוכחיים לא היו זכויות אדם ולא היתה דמוקרטיה ועדיין המערב לא רק שיתף איתה פעולה, אלא גם שיתף אותה בכספו, בהשקעותיו, קנה ממנה גז ונפט ולא ממש שם על כך שבבתי הכלא מענים אסירים פוליטיים. אותו המקרה גם בסין- המערב מחזיק בגישה לפיה גם ככה אסירים פוליטיים יתפרו כדורי רגל בשיניים, אז עדיף כבר למלא פינו בהצהרות חסרות שיניים ולמכור להם צ'יזבורגר. אז אחרי טבח כזה, האם המערב יחליט שהוא מנתק את עצמו ממובארק לגמרי?

מה יקרה אם יחליט מובארק לשלוח דיוויזיה לסואץ ולאכוף עוצר ברצינות? יכול להיות שהצבא ימרוד, ואז הוא כבר אבוד. יכול להיות שהצבא לא ימרוד אבל גם לא יאכוף את העוצר, וגם אז נראה שהוא די אבוד. ויכול להיות שהוא יהרוג 20,000 איש ויסגור ענין. במקרה כזה אני מאמין שהענין יסגר… מה יקרה? ארה"ב לא תעביר יותר כספים? מצרים תצטרך לעבור לקבל כסף ממדינה אחרת (ובהיעדר העולם המערבי, זה או רוסיה במקרה הטוב או איראן במקרה הרע) או לשקוע עוד יותר בעוני, וזה דבר שיכול לקרות. משטרו של מובארק ישאר יציב לעוד 29 שנים (פחות ארבעה ימים) לפחות, ואז הברירה של המערב תהיה בין לשתף פעולה עם שלטון שמתנגד לאסלאם הקיצוני או להזניח אותו ולתת לאיראן את ההשפעה. זה מה שקרה עם סוריה (ציר הרשע), וראינו לאן זה הוביל אותנו.





למה החלטתי להצטרף למפלגת העבודה

28 01 2011

להרבה אנשים זה יישמע כמו דבר הזוי לגמרי… חלקם שמעו את זה והגיבו ב"ווהווו!!!!" וחלקם פשוט לא הבינו. חשבתי שלאור החדשות האחרונות על פרישת ברק ומספר כלומניקים, וההשארות של שאר השמונה במפלגת העבודה, הגיע הזמן להסביר את המהלך שלי.

בתור התחלה, התחלנו להתארגן על הנושא הזה כבר לפני יותר מחודש. את החשיבה שהובילה להצטרפות לעבודה כחלק מקבוצה גדולה, אסביר בפוסט הזה.

נראה לי שהכל התחיל בקריאה של שלי יחימוביץ להתפקד למחנה שלה במפלגת העבודה, כדי לחזק אותה מבפנים. זאת לקראת ובעקבות הליכה לפריימריז ובחינת האפשרות ששלי תרוץ לראשות העבודה. אני חושב שהקריאה הזו הגיעה כבר לפני חודשים רבים, אולי אפילו חצי שנה. כבר אז התחלתי את ההליך המחשבתי שהוביל אותנו בסופו של דבר ליום הזה.

בזמנו חשבתי ששלי היא מועמדת שיש לתמוך בה, למרות שהיא בהחלט בעייתית מבחינתי בנושאים רבים- התמיכה שלה בחולדאי מול חנין בעיריית תל אביב (חנין לא מתאים להיות ראש עיריית תל אביב כי הוא לא שר את ההמנון), התמיכה בברק, חוסר הרצון שלה לעזור לקבוצת המורדים להתפלג מהעבודה (מה שהתברר כמהלך נכון ביותר בדיעבד), חוסר האמירה המוצהר (החוסר מוצהר, האמירה לא) בנושאים מדיניים באופן כללי ועוד. אבל היא בהחלט היתה הרע במיעוטו באותו זמן. עמדתה הסוציאל דמוקרטית, חריצותה הפרלמנטרית ויושרה הם דברים שלא רואים לא בשמאל ולא בפוליטיקה כמעט בכלל.

בד בבד התחלתי להרגיש לא טוב בהיעדר בית מפלגתי. בארה"ב יש שתי מפלגות, ואם אתה רוצה להיות מעורב פוליטית במפלגה אתה צריך לבחור אחת מהן. אתה גם יכול לזגזג כל חייך בין המפלגות בהתאם לסוגיות העומדות על הפרק וזה יהיה לגיטימי לחלוטין. כדי לפעול פוליטית במפלגה, כל מפלגה, לא חייבים להסכים עם כל מילה ומעשה במצע ובפרקטיקה. למעשה זה יהיה בלתי אפשרי בשביל רובם של הפעילים הפוליטיים.

לא להיות חבר במפלגה זה כמו לא ללכת להצביע. יש לנו זכות דמוקרטית להשפיע ולהשתתף, בעלות מינימלית מבחינת זמן ומשאבים, וחלקנו מוותרים עליה מעצלנות או מטהרנות אידיאולוגית. עברתי לא מעט מפלגות בחיי. בגיל 13 הייתי בעד העבודה. אין מה להיות בעד מפלגה ולא ללבוש חולצה, לחלק פלאייר- ואם אתה יכול אז גם להצביע בפריימריז. למה, יש לך משהו יותר טוב לעשות באותו זמן? בגיל 16 כבר הייתי בשינוי- והנהגתי כעבור שנה את נוער שינוי. בגיל 22 הייתי פעיל בחד"ש- כולל במערכת הבחירות האחרונה. אתמול התפקדתי למפלגת העבודה אחרי שני חוגי בית בנושא שעזרתי לארגן אותם.

הנקודה שלי היא שאם אנחנו תומכים במפלגה מסוימת בנקודת זמן מסוימת, לא להיות פעיל שלה זה חטא לעצמך. רמת הפעילות יכולה להשתנות מחלוקת פלאיירים בלי להתפקד בכלל, עד ליצירת והנהגת גוש מסוים במוסדות המפלגה ואף למעלה מכך- אם אתה ממש מוכשר.

בקיצור- כדי שתהיה לך את הזכות להתבכיין על משהו- אתה חייב לעשות כל שביכולתך לנסות לשנות אותו. אולי לא תצליח, אבל לפחות תוכל להגיד לעצמך שיצאת מהסלון (או שהזמנת אליו אנשים כדי לשכנע אותם בצדקתך), קמת מהספה ועשית מה שיכולת כדי לשנות. מפלגה היא רק אחת הדרכים כמובן, אבל למה לא?

אבל עדיין לא עניתי על למה דווקא מפלגת העבודה. הסיבות נגד העבודה רבות, רבות מאד. חסרת דרך ועמוד שדרה, מזדקנת מאד, המפלגה של הפואדים והאהוד ברקים, מפלגה שבנתה את המדינה אבל גם בנתה את ההתנחלויות, לא החמיצה הזדמנות לשבת בכל ממשלה ולפרוש ממנה שלושה חודשים לפני הבחירות ובכך נתנה הכשר לכל שרץ פוליטי. שיתפה פעולה עם ש"ס, שיתפה פעולה עם ליברמן, שיתפה פעולה עם הארכי-בישוף של הנאו-ליברלים נתניהו. והרשימה עוד מתארכת.

ובכל זאת, אין משהו אחר. חד"ש ומרצ לא רלוונטיות למי שרוצה להשפיע. כבודן, אגב, במקומו מונח. התרומה של השמאל הרדיקלי (חד"ש) והשמאל הציוני המגדיר את הגבולות הלגיטימיים של השיח (מרצ) היא חשובה מאד. אבל גם בשיאן המשותף הן לא יכולות לעבור את ה15-16 מנדטים (ביחד), בחלומות הרטובים ביותר של השמאלן המצוי (או הכבר-לא-כל-כך-מצוי). מפלגת העבודה, גם אחרי שיותר משליש מנבחריה פרשו, גדולה יותר ובעלת השפעה גדולה יותר מאשר שתי המפלגות החשובות הללו ביחד. אין ספק בכלל שאידיאולוגית אני יותר מזדהה איתן. לצערי, מקומה של האידיאולוגיה בפוליטיקה הוא מוגבל. פוליטיקה היא משחק של פשרות, גם אידיאולוגיות, אינסופיות. בכל תסריט שהוא הפעיל הפוליטי יצטרך להתפשר, מיליון פעמים, לאורך הדרך. פעיל אמריקאי שהוא בעד זכויות ההומואים לשרת בצבא אבל נגד הרפורמה במערכת הבריאות (או להיפך, נניח) צריך לעשות פשרות כאלה הרבה יותר פעמים. גם לפשרות האידיאולוגיות האלה יש גבול, והגבול שלי הוא מפלגת העבודה. אפשר לומר שלא הייתי מצטרף לליכוד כדי לחזק את מחנה סילבן מול מחנה ביבי.

שלי יחימוביץ' ראויה, למרות האמירות הלא ראויות שלה. עמיר פרץ ראוי, למרות תפקודו הרחוק מלהשביע רצון בתור שר בטחון. הם היחידים שמסוגלים להעביר מנדטים מהימין לשמאל. הם היחידים שמסוגלים איכשהו לסובב קצת את דפוסי ההצבעה של המונים. כשאני מתפקד למפלגת העבודה, אני מתפקד למחנה סוציאל דמוקרטי- לא למפלגה של פואד, לא למחנה כבל.

יש הרבה דברים שחורים לי במפלגה הזו- אעשה מה שאוכל כדי לשנות אותם.





אי ציות אזרחי וחרדי עמנואל

18 06 2010

לפני כמה שבועות קראתי את המסה אי ציות אזרחי של הנרי דיוויד ת'ורו (בתרגום חדש יחסית, הוצאת רסלינג, אלא מה). למי שאין כוח לפתוח את הויקיפדיה ולקרוא על ת'ורו או לפתוח את המסה עצמה (באנגלית), אגיד שת'ורו, בן המאה ה19, היה סופר ופילוסוף אמריקאי, שסירב לשלם מס גולגולת (אז עוד לא היה מס הכנסה) למדינה, בסירוב לתמוך בעבדות. בעקבות סירובו הוא נכנס לכלא, וישב שם יום אחד, עד ששחררו אותו (הוא לא פעל לשחרורו, אבל אחותו ככל הנראה שילמה את המס עבורו והוא שוחרר). הוא גם מחה על הכיבוש האמריקאי במקסיקו, אגב. המסה מעניינת מאד, כיפית לקריאה. היא ממש מלטפת לקורא (השמאלני) את השמאליות, את המוסריות ואהבת האדם. ובאמת, בימים הראשונים אחרי הקריאה, מצאתי את עצמי מחפש כל מיני דברים לא מוסריים שאני כן עושה ומנסה להפסיק לעשות אותם.

ת'ורו האמין בצדק אחד. אני בהחלט מזדהה עם זה. אני חושב שיש צדק אחד, שבכל סיטואציה יש פעולה אחת (או יותר במקרים מסוימים, אבל לצורך הענין נניח שיש אחת) שהיא צודקת, והשאר פשוט לא צודקות כי הן לא אותה פעולה צודקת יחידה. אני לא מאמין בפרספקטיבה של המתבונן, שכל אחד יכול להחליט אם משהו צודק עבורו או לא. רק שהרבה פעמים באמת לא ברור מה היא אותה פעולה מוסרית וצודקת. לא בגלל הטיות של המתבונן, אלא כי פשוט אין מספיק מידע, או שהסיטואציה מורכבת מדי. אי אפשר בשום אופן לכתוב וללמד את כל המוסר, כי מספר הסיטואציות האפשריות אינסופי. ואז במצבים מסוימים יש גישות שונות לאותה פעולה מוסרית צודקת. אבל עדיין בהרבה מאד מקרים אפשר להגיד מה היא אותה פעולה צודקת, ולהגיד שהשאר לא צודקות.

חשוב לציין שת'ורו לא קרא לאף אחד לנהוג כמוהו. הוא פשוט אמר את מה שבעיניו מוסרי, וטען שהוא לא מסוגל לנהוג בצורה אחרת ממה שהוא תפס כמוסרי. ואז בעצם יש סתירה בין זה שהוא אומר שהוא לא מסוגל לנהוג אחרת, לבין זה שהוא לא קורא לאף אחד לנהוג כמוהו. האבחנה הופכת להיות אפסית, שכן אם אתה, הקורא, לא מתנהג בצורה מוסרית, אתה מתנהג בצורה לא מוסרית לפי דעתו של ת'ורו.

כמה ימים אחרי הקריאה התחילו לי קצת מחשבות סותרות לגבי ת'ורו. הציטוט המפורסם ביותר שלו הוא "הטוב שבממשלים הוא זה הממעיט למשול", וזה אנרכיסטי. לקח לי קצת זמן כדי להבין ולעכל את הבעיה, ובסוף הבנתי. מכיון שבאמת יש יותר מדי סיטואציות בהן הצדק האחד לא לחלוטין ברור, אם אנחנו קוראים לאי ציות אזרחי אנחנו בעצם אומרים "איש, הישר בעיניו יעשה". מכיון שאנחנו לא יכולים לקחת לעצמנו מונופול על הצדק כשהוא לא לחלוטין ברור, באי ציות שלנו אנחנו בעצם מעניקים את הזכות לכולם לא לציית כשהצדק לא לחלוטין ברור, וכאמור, זה די אנרכיסטי. לכן אנחנו בעצם לא יכולים לא לציית. וגם זה שם אותי בבעיה, כי אחרי הליטוף הנעים הזה, קשה קצת לחשוב על עצמך בסיטואציות מסוימות מתנהג בצורה שאתה מבין היטב שהיא לא מוסרית.

ושוב, תהליך העיכול של הדיסוננס והפתירה שלו לקח קצת זמן ושיחה אחת עם ליהי, ידידתי המשפטנית המוכשרת מאד שהמליצה לי על ת'ורו מלכתחילה. הגענו למסקנה שאמנם אי אפשר  שלא לציית בצורה עקיפה כמו ת'ורו (כי אז זה בעצם אנרכיה), אבל כן אפשר לא לציית במצב קונקרטי בו אנחנו צריכים או לעשות משהו לא מוסרי בצורה מובהקת, או לא לעשות אותו ולא לציית. כלומר, פירקנו את אי הציות לשני מצבים שונים- אחד בו המדינה עושה משהו לא מוסרי ואנחנו לפי ת'ורו אמורים לסרב לסייע לה בכל דבר (ואת זה הבנו שאנחנו לא יכולים לעשות), והשני בו אנחנו נמצאים במצב ברור ומיידי, ואז אנחנו חייבים לא לציית ולסרב לבצע את המעשה הלא מוסרי.

עד כאן תיאוריה. כל השיחה על אי ציות אזרחי התחילה בעקבות ההורים החרדים מעמנואל שסירבו לציית לבג"צ והעדיפו להכנס לכלא לשבועיים.  בואו נניח שאותם חרדים באמת לא מסוגלים מוסרית לקיים את צו בג"צ, ובאמת מעדיפים להמשיך להלחם ולהכנס לכלא. כשאני שמעתי לראשונה על כוונתם של ההורים להכנס לכלא, כמובן שהמחשבה הראשונה שלי היתה על ת'ורו. ההרגשה הראשונה שלי היתה שזה מעשה אצילי. אני מעדיף, אפילו רק לצורך הדיון, להתעלם מהאפשרות הלא-בלתי-סבירה שזה עניין של יח"צ, שבו הרבנים החרדים שאמרו להם מה לעשות הבינו שהם יזכו להרבה אמפתיה ותמיכה מהציבור הכללי בישראל אם הם יעדיפו להכנס לכלא. ובכלל, אני קצת סקפטי לגבי זה שזה לחלוטין עניין של גזענות. אני לא משוכנע בכלל שהסירוב של ההורים נובע מגזענות ולא מהפרדה על רקע של רמת לימוד. למרות שחברים דתיים אומרים לי שאין ספק בכלל וזו גזענות בהחלט, משום מה זכורה לי אמירה של ח"כים מש"ס פעם שגם הם לא היו שולחים את הילדות שלהם לבית הספר ההוא. האם זו הפרדה על רקע דתי או הפרדה על רקע עדתי? אולי גם וגם. אבל בכל מקרה, אין ספק שההחלטה של ההורים לסרב לבג"צ זהו אי ציות אזרחי.

לפי החלק הראשון שכתבתי למעלה, ההורים נמצאו במצב השני. החרדים באופן כללי מקיימים באדיקות את החלק הראשון של אי ציות, באי תרומתם למדינה שהם תופסים כלא מוסרית (החרדים הרי פוסלים את הציונות בהגדרה, וש"ס גם הודיעה שהיא מגנה את הפניה לערכאות המדינה, על פני בתי דין רבניים). וכאן מגיע החלק השני, שבו ההורים נמצאים במצב ברור ומיידי בו הם צריכים לסרב לבצע את החלטות המדינה כי הם חושבים שהיא לא מוסרית, ומוכנים לשלם את המחיר האישי.

האם ההפרדה בבית הספר הפרטי בעמנואל היא באמת לא מוסרית (לפי הגישה החילונית, לפי הגישה החרדית היא מוסרית דווקא)? מדובר בבית ספר שאשכנזים הקימו, והסיבה היחידה שהם קיבלו אליו ילדות ספרדיות מלכתחילה היתה כדי לעמוד בתקן של המדינה לתקציבים. למה אין להם זכות, במסגרת של בית ספר פרטי, לקבל אליו רק את מי שהם רוצים ולעשות בתוכו מה שהם רוצים? בעולם הקפיטליסטי שלנו, יש הרבה שיטענו שמותר לתת שירות רק למי שבעל העסק רוצה, ולתת שירות שונה לאנשים שונים. למה האפליה הזו גדולה יותר מהאפליה במועדונים, נניח? כלומר, הבעיה האמיתית של מדינת ישראל (בג"צ במקרה הזה) עם בית הספר בעמנואל היא לא ההפרדה הגזענית (אגב, אם אני הייתי אומר שזה גזעני לפני התקשורת, כבר היה מי שהיה מוצא לנכון להאשים אותי בשנאת היהדות ואנטישמיות) בין חרדים אשכנזים לחרדים ספרדים, אלא עם החינוך הפרטי בכללותו.

לכן, אם באמת נותנים לחרדים ליהנות מהספק שזה לא תעלול של יחסי ציבור, אני לא יכול לענות על השאלה האם אני תומך בהורים או לא. בעולם הבלתי מוסרי מלכתחילה שאנחנו חיים בו, הם נוהגים בסדר. בתוך הקפיטליזם, בתוך החופש כערך עליון, הם לחלוטין מוכנים לממש את החופש שלהם ולהכנס לכלא.